יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2009
ד"ר יונית ניסים, היסטוריונית.
אני נכדה של ניצולת שואה. זאת תחושה מאוד מוזרה לפתוח פיסקה בהכרזה שכזו, מתריסה מעט, ועוד בגוף ראשון יחיד. פעם ראשונה שאני מעזה לפתוח משפט (כתוב) במילה "אני".
המושג ניצול שואה, צרוף מאוד מורכב, טעון, וכמעט אוקסימורוני. להינצל- משמע להיחלץ מסכנה, ישועה, פלטה. הגדרה שיש בה משום הקלה ואולי אף שמחה ששפר גורלו של מאן דהו לעומת האחר, וזכה באור מן ההפקר להמשיך ולחיות ולפעול... בעוד שעבור שישה מליון יהודים אחרים, הייתה השואה תחנת רכבת סופית, אחרונה ומוחלטת, שנכפתה על ידי צורר נאצי אכזר וקיפדה את פתיל חייהם.
אני נכדתה של פייגה סנדרוביץ ז"ל, לבית שיוביץ, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים. מלבד אהבתי הרבה לסבתי, האסוציאציה המידית שלי אליה הייתה תמיד כמי שהייתה "שם", כשאותו "שם" סימל את הררי האופל. סבתי חייה ופעלה ביום יום כניצולת שואה. עבורי סבתא עם כל נתינתה האינסופית למשפחה ולסביבתה היתה משוואה, חוליה אחת, יחידה מתוך פאזל רחב של שואה.
מגיל 14 נותרה לבדה בעולם קר ואכזר, סובבת בין גטאות, מחנות ריכוז והשמדה ברחבי אירופה של שנות ה- 40. סובלת מרעב, מחסור, רדיפות, התעללויות, כל עולמה חרב עליה, משפחתה המורחבת והגרענית נספתה, והיא מצאה עצמה נערה יהודייה בודדה בעולם שליבו נדם יחד עם מיליוני לבבות של ייתר קורבנות מכונת השמד המשומנת.
את חייה הבוגרים היא חיה כניצולת שואה, נישאה לניצול שואה שממש כמותה איבד את כל יקיריו: אישה, שני ילדים, אחים, הורים וכל שנותר לה ולו היה אחד את השנייה, גופם, נפשם הפצועה ועתיד לוט בערפל. השניים הקימו משפחה, ילדו ילדים ובאמצע שנות ה- 60 עלו לארץ להגשים את חזון הציונות.
כנראה שהגורל האכזר רדף את סבתי ולא הרפה. בגיל 42 התאלמנה ונותרה שוב לבדה.
זה מוזר להיזכר בכך, ולהעלות הרהורים כל כך אישיים על מסך המחשב השטוח...אך מגיל מאוד צעיר גדלתי על "סיפורי השואה". במקרה שלי לא היה שם זאב, כיפה אדומה וסבתא, אלא מציאות קצת פחות פוטוגנית מבטן פרומה שכולם יוצאים ממנה שלמים ובריאים ושבים לבקתה קטנה ביער.
סבתא חינכה אותי, בתבונת ליבה, על הציווי "לזכור ולא לשכוח". על מה שהיה... ועל החשיבות הגדולה שבפיתוח הזיכרון. עד היום לא ברור לי בדיוק על איזה זיכרון סבתא דיברה, ולמה? מה שבטוח זה עבד והצליח לה (כנראה שגם לי) פיתחתי זיכרון של פיל. ואולי זה איזשהו ציווי יהודי עתיק שעובר מדור לדור, "זכור את שעשה לך העמלק"... ממרחק השנים לא ברור לי בדיוק מהותו של הזיכרון ושורשיו, אך הוא קיים וישנו, חיי ובועט ושימושי גם בחיי היום יום.
רק לפני כשבועיים, כשקראנו את האגדה של פסח ניצטוונו: לראות את עצמנו כאילו גם אנחנו יצאנו ממצרים. ברם, "המצרים" שלי נמצאת שם.. הרחק בערבות הקור האוקראיני, במתקני השמד של פולין, באושויץ. כן, זה מעט מוזר. מה לצברית, ילידת ישראל "דור שלישי" לפשפש בשואה, בלקחיה, במשמעותה. אבל, השואה עבורי היא לא יום אחד בשנה. היא חלק מהותי מחיי. היא לפיד בוער, היא צרובה ב DNA שלי. היא חלק מהגנטיקה ששאבתי מאבותיי, ינקתי מחלב אמי, וכנראה שגם אוריש הלאה לדורות הבאים.
בגלל הציווי של סבתא "לזכור ולא לשכוח" והשאלות התכופות שלה שתמיד התחילו ב: את זוכרת ש...? במבטא יידישאי- רוסי החלטתי לשפר ידיעותיי והלכתי ללמוד היסטוריה. רציתי לחוקר את השואה, רציתי להבין יותר, רציתי לדעת. הצמא לידע הביא אותי להמשיך ללמוד ולהתעמק, אולם, הכאב, הרגשות, המימד האישי שהתערבב באקדמי, ועומקים שבאו עם ההתבגרות וחפרו בגלדי הפצעים הפתוחים גרמו לי לפנות ולחקור נושא אחר. בזכות סבתי הרווחתי ביושר את התואר דוקטור.
את עבודת הדוקטורט שלי הקדשתי לה- האישה שנפשה היתה חזקה יותר מכל תחלואי החיים, מודל ומופת להישרדות האנושית. סבתא לא הספיקה לראות את ההקדשה, לא הספקתי לספר לה. אני מקווה שממקום מושבה אי שם במרומים, היא יודעת ומחייכת את החיוך המיוחד שלה שלעולם, גם ברגעי הקושי, ובסיפורי הזוועות שתיארה לעולם לא מש מפניה המקומטות.
מה הלקח? הלקח הוא אישי, הומאני, כואב ומעיב על כל תחושת אושר ושמחה באשר היא. ניצולי שואה התקשו לשמוח, כאבו את הצלתם בעוד שאחרים, הורים, אחים, בני זוג לא זכו לגורל שכזה. ניצולי שואה חיו ועודם חיים כשורדים, כמי שנמצאים בתהליכי הישרדות יומיומיים. לא מדובר באותה הישרדות אטרקטיבית שמצטלמת היטב באיי הפנינה או באיים הקריביים ומשודרת בערוץ 10, עם רייטינג ובבאז תקשורתי. מדובר במאבק יום יומי, בחלומות בלהות, בחיפוש אחר האם, שנעקדה על מזבח יהדותה באושוויץ. סבתי הייתה בת 70 כשחלומות ביעותים העירו אותה משנתה וצעקותיה "מאמא", "מאמא"..הדהדו בחלל הבית וצמררו את עורי.
כיום חלקנו מתרחקים מסממני דת, הופכים לאנשי "העולם הגדול" בוחרים ב"חילוניות", בגלובליזציה ובאינטראקציה (יופי של מילים לא?). אך, אולי מצווה אחת כדאי לקחת מהסיפור האישי שלי. מצווה אחת שאני בחרתי בה, באופן הכי בסיסי: "לזכור ולא לשכוח".
לי לא ניתנה ברירה... או בחירה ממש כדברי המשורר חיים גורי בשירו "הירושה":
" יצחק, כמספר, לא העלה קרבן.
הוא חי ימים רבים,
ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.
אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו.
הם נולדים
ומאכלת בלבם."
מאכלת זיכרון צרוב ב DNA הקולקטיבי, הפרטי, האישי- השואה שלי.
ד"ר יונית ניסים, היסטוריונית, מרצה ומנחת קבוצות.
